הנחת המוצא של תיאורית הבניית המציאות היא שהיא מדברת על הקשר בין המציאות לייצוג בתקשורת. התיאוריה אומרת שאמצעי התקשורת לא יכולים לשקף את מה שקורה במציאות. אין דבר כזה ייצוג אובייקטיבי, עובדתי. הייצוג לא יהיה מראה של המציאות לעולם. לתיאוריה גם קוראים התיאוריה האידיאולוגית, כי אנו משקפים מציאות סובייקטיבית.
התיאוריה שייכת למסורת ההשפעות החזקות המאוחרות. איך התקשורת מעצבת את תפיסת העולם של החברה, היא אומרת לנו מה לחשוב, אך היא לא מציגה תמונת עולם אובייקטיבית ולכן יוצרת השפעה על העולם שלנו. לרוב היא תציג תפיסת עולם שתואמת את השלטון והמעמד השליט (כמו שאומר הניאו-מרקסיזם).
הבניית מציאות ותיאורית ההגמוניה: לתקשורת יש תמורה מכרעת לאופן שבו אנו תופסים את העולם ומתנהגים בהתאם והתיאוריה מתמקדת באופן שבו תקשורת ההמונים מעצבת את תפיסת העולם של הפרטים בחברה ואת מושגי הייסוד שמכוונים את החברה כחברה. בדרך כלל הבניית המציאות תתאם להגמוניה קיימת בעלת מסרים ערכיים, אידיאולוגיים ורגשיים.
הבניית מציאות ותיאורית הניאו-מרקסיסטית: התקשורת תהייה מייצגת את בעלי האינטרס ותגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו יודעים מה קורה- מה שיוצר בפועל- מציאות מדומה שמוכוונת על ידי גורמים בעלי אינטרסים- בעיקר כלכליים.
הבניית מציאות היא העובדה שלמרות שלא היינו במקום כלשהו, יש לנו תמונות בראש ואנחנו יודעים איך זה נראה – למרות שלא ראינו את זה בעינינו. המציאות הסמלית מציגה לנו את המציאות ובכך אנו מפתחים את המציאות הסובייקטיבית שלנו. ככל שאנו צורכים מציאות סמלית, אנו תלויים בה יותר, וכך המציאות הסובייקטיבית שלנו קרובה יותר למציאות הסמלית. אם נצליח לא להתקרב למציאות הסמלית יותר מדי ולהבין שהיא לא אמיתית –אולי נצליח לפתח דעה משל עצמינו. מצד שני- דבר זה הוא לא נוח ולכן אנשים מעדיפים להישען לאחור ולתת למישהו אחר להחליט מהי המציאות בשבילם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה