סקירת ספרות

שיקוף העוני בישראל  

היקף העוני והעניים בישראל שיקוף מצב

היקף העוני והעניים בישראל על פי דו"ח העוני של הביטוח הלאומי, לשנת  2017.

(כלכליסט, 06.12.17)

1,809,200 נפשות ומתוכן 842,300 ילדים.

58% מכלל המשפחות
העניות בישראל ב-2016 הן משפחות עובדות

26.1% ממשפחות חד-הוריות הן עניות

49.4% מן המשפחות הערביות הן עניות

45,000 מקרב ניצולי שואה הם עניים.  (קישור לכתבה)

אלו הם הנתונים העדכניים להיקף העוני במדינת ישראל לשנת 2017 לפי ביטוח לאומי .

לנתונים האלה  פורסמו תגובות רבות בחדשות בטלוויזיה וברשתות, ביניהן תגובותיהם של חברי כנסת שונים. להלן חלק מהתגובות :

ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני) מסר בתגובה לפרסום הדו"ח כי  "ממשלה שבקופתה עודף של 20 מיליארד שקל ועוני הילדים אצלה עולה היא גם חצופה וגם מנותקת. לו הייתה משקיעה עשירית מהמאמצים כמו בחוקי השחיתות שדחפה לקדם- העוני היה מחוסל כבר מזמן".

יו"ר ועדת העבודה והרווחה ח"כ אלי אלאלוף (כולנו) מסר כי "למרות המגמה החיובית הנתונים עדיין לא טובים דיים. במיוחד מדאיגה אותי העובדה שהשתתפות בשוק העבודה אינה מבטיחה היחלצות מעוני, וכי דווקא בקרב אוכלוסיות עובדות נרשמה עלייה בתחולת העוני. בכוונתי למקד מאמציי בכיוון זה".

ח"כ אילן גילאון (מרצ) אמר כי "שיעור העוני הגבוה במדינת ישראל הוא תוצאה ישירה של סדר
עדיפויות עקום של ממשלת נתניהו. ממשלה שלא מקדמת את האינטרס הציבורי הרחב - לחיים
בכבוד". מנכ"לית המועצה לשלום הילד, עו"ד ורד וינדמן, מסרה כי "העובדה שכשליש מהילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני
ורבים מהילדים שמעליו קרובים אליו מדי היא לא פחות מאשר איום אסטרטגי על החברה בישראל".

ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון לתת, מסר בעקבות הדוח: "האם איבדנו את הבושה שהיינו צריכים לחוש נוכח שיעורי העוני הגבוהים עקב ירידה מינורית בחצי אחוז? העובדה שישראל עדיין עומדת בראש סולם העוני ושהיקף הבעיה מפושט בחברה ומשפיע על חלקים נרחבים באוכלוסייה, לא מצדיקים את האופטימיות המשתקפת בדברי שר הרווחה".

חלוקת מזון לנזקקים (ארכיון)                                       צילום: אביגיל עוזי

עוד ניתן לראות בדוח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת שמציג תמונת מצב מדאיגה באשר לעוני בישראל. על פי מדד מיוחד שבחן חמישה פרמטרים שונים, מספר העניים בישראל זינק במאות אלפים לעומת הספירה של הביטוח הלאומי. בין הממצאים: כרבע מהאוכלוסייה בישראל (2.5 מיליון ישראלים) - מספר הגבוה ב-700 אלף מזה שפורסם בדוח העוני של הביטוח הלאומי שפורסם בשבוע שעבר.

הסיבה להבדלים בין הדוחות הוא שיטת חישוב העוני. ארגון לתת לא מתחשב רק במשתנה ההכנסה, אלא בוחן גם את מידת המחסור בחמישה פרמטרים: דיור, השכלה, בריאות, ביטחון תזונתי והיכולת לעמוד ביוקר המחיה. מדד זה אמור לקבוע אם אדם נמצא במצב של היעדר עוני, עוני או עוני חמור בהתאם למידת המחסור שלו בכל אחד מחמשת הפרמטרים.

בין ממצאי הדוח נמצאים נתונים מדאיגים באשר לרמת החיים שבה חיים אזרחי המדינה.

כך למשל 23.7% מהילדים שנתמכים על ידי ארגוני הסיוע מגיעים למוסדות הלימוד ללא כריך באופן קבוע או לעתים קרובות.

92% מהקשישים ציינו כי קצבת הזקנה אינה מאפשרת להם למלא את צורכיהם הבסיסיים למחיה בכבוד, ויותר מ-70% מהם ויתרו על רכישת תרופות או על טיפול רפואי נחוץ.

עוד עולה כי 9.2% מנתמכי הסיוע סיפרו כי חיפשו מזון בפחים או קיבצו נדבות לקניית אוכל בשנה האחרונה ו-55.2% ציינו כי הם נעזרים בעמותות לחלוקת מזון יותר מפעם בחודש.

הנתונים מעלים כי 47.2% מנתמכי ארגוני הסיוע סיפרו כי השתייכו למעמד הביניים בשנים האחרונות לפני שהידרדרו אל מתחת לקו העוני,

ואילו 12.8% מהנתמכים הודו כי ניסו או תכננו לשים קץ לחייהם בשנה החולפת בשל מצוקתם הכלכלית.

התמונה שליוותה את הכתבה היא זקנה מחטטת בפחים - משקפת את הנאמר בכתבה

העוני החמיר. הדוח האלטרנטיבי | צילום: פלאש 90 נועם רבקין פאנטון

בתמונה המלווה לכתבה ניתן לראות את האישה המבוגרת מחפשת בפחים כדי למצוא אוכל, התמונה באה לבטא ולהמחיש את העוני ואת המסכנות כאשר רואים אישה מבוגרת שצריכה לאכול שאריות מפח הזבל.

בנוסף לנתונים אלו פורסמו נתונים נוספים על ידי דה מרקר, גם כן לקראת סוף השנה הלועזית 2017, בנתונים אלו ניתן לראות נתונים מדאיגים: רמת העוני בישראל ב-2016 - הגבוהה במדינות המערב, למרות שיפור קל ■ עלייה בעוני בקרב ילדים ■ מצבן של אימהות חד-הוריות - החמור ביותר ■ ירושלים - העיר הגדולה הענייה ביותר ■ רמת העוני בישראל נותרה הגבוהה במערב למרות שיפור קל בנתונים - כך עולה מנתוני דו"ח העוני השנתי של הביטוח הלאומי המתפרסם היום (ד'). עוד עולה מהדו"ח כי זוגות עובדים עם שני ילדים יתקשו לצאת מעוני גם אם שני בני הזוג יעבדו בשכר מינימום בהיקף של משרה וחצי, וייחשבו עניים גם אם שניהם יעבדו במשרה מלאה בשכר מינימום אחרי הילד השלישי. מצבן של אימהות חד הוריות הוא החמור ביותר ואף החריף."

בהקשר של משפחות עובדות - עלייה בעוני, "שיעור העוני בקרב משפחות עובדות, שבהן אחד מראשי המשפחה עובד, עלה ב-2016 בהמשך למגמת עלייה בעשור האחרון - וכן עלה גם שיעור הילדים העניים בקרב משפחות עובדות. כיום 58.6% מהמשפחות העניות הן משפחות שבהן אחד מראשי המשפחה עובד, בהשוואה ל-55.6% ב-2015.

על פי הנתונים בדוחות אלו ניתן לראות גם את ההשוואה למדינות אחרות בעולם:

מן הגרף ניתן לראות כי ישראל היא המדינה שיש לה הכי הרבה משפחות הנמצאות במעגל העוני מכל שאר המדינות הנמצאות בגרף.

על הדוח המוצג מעלה מגיב הכלכלן אמציה סמקאי בערוץ 20, שטוען שהתמונות מעלה נשלפו מהארכיונים ושהמצב לא גרוע כפי המוצג מעלה, ושגלובלית ישראל מדורגת במקום השני אחרי יפן.

כלומר, על פי סמקאי,  הדו"ח של ביטוח לאומי הוא דו"ח יחסי, כלומר ביחס למעמד הביניים קו העוני עולה ואם המדד ייבדק אחרת התוצאות יהיו שונות.

הדו"ח נחוץ ללא ספק, אך הכלכלן סמקאי מציע לשנות את דרך הניתוח של הנתונים ולמדוד בדרך אחרת את מצב העוני בישראל ואז יתקבלו נתונים אחרים שמציגים מציאות טובה יותר.

אסף עברון

שכונת קרית יובל בירושלים

שיעורי העוני בישראל גבוהים ביחס ל-OECD                                            צלם- אליהו הרשקוביץ

מן הדוחות, המאמרים, התמונות והתכניות ששודרו בנושא העוני בישראל ניתן להסיק כי אמנם הנתונים הם עובדתיים ועל פניו קשים מאוד ומטרידים אך קיים ויכוח רב בנוגע לדרך המדידה של נתוני העוני בישראל וכי שיטת המדד יכולה לשנות את התמונה המציאותית של העוני בישראל.

סיקור העוני והעניים בתקשורת

הצלם אלכס ליבק הוא צלם המתעד את החברה הישראלית דרך צילום ישיר ולא מבוים. בשנת 2004, כחלק מעבודתו הוא צילם את העוני וכיצד הוא בא לידי ביטוי בישראל. המצלמה הרגישה של ליבק תופסת היטב את הכאב, המבוכה והדלות. בתמונות שלו ניתן לראות נשים מחטטות בזבל כדי למצוא להם ולמשפחה שלהן לבוש ומזון, בנוסף ניתן לראות אדם שמרוב שאין לו כסף לאוכל הפך לאנורקסי.

דוד גולן מבקר את סדרת התצלומים של אלכס ליבק וטוען כי: "ההתמקדות באומללות מחזקת את הדימוי השליט של העני המסכן והנזקק. הבחירה להציג אך ורק עניים שאינם עובדים, תוך התעלמות מקבוצה הולכת וגדלה בישראל של אנשים עובדים שהם עניים, ממלכדת אותנו בסטיגמה של העני שאינו רוצה לעבוד ונסמך על שולחננו. העניים, שאינם באים לידי ביטוי בעדויות של אלכס ליבק, הם העניים החדשים. אלה שעובדים ומתפרנסים ולמרות זאת אינם מסוגלים לסיים את החודש. אותם אנשים הם עניי הרוב הדומם. הצגה חלקית, כעדות של פני העוני בישראל של שנת 2004, היא עיוות של המציאות החברתית בת זמננו. הצגה כזו, לא די בה שהיא לוקה בחסר, היא גם עושה יחסי ציבור רעים למאבק בעוני. לעוני פנים רבות. העוני המתרחב אינו בעייתם של העניים בלבד, אלא בעייתה של החברה הישראלית כולה. הוא אינו כישלון של פרט זה או אחר אלא תוצר של המדיניות הכלכלית הנקוטה. איננו יכולים לפטור את עצמנו מאחריות כלפיה. תמונות של מה שעלול להצטייר כ"מסכן התורן" מידי בוקר בעיתון יכולות לגרום לצקצוק שפתיים שאינו מניע אותנו לעשות מעשה ואינו מביא אותנו להילחם בשם העניים ומקבלי שכר מינימום, שאינו מאפשר להם קיום בכבוד. הצגה כזו של העוני עלולה להשאיר אותנו אדישים. וככזו, היא מחטיאה את המטרה ועלולה אף לפגוע בה

(מקור: יחסי ציבור לעוני? דוד גולן, "חדשות מחלקה ראשונה" 9/11/2004).

מתי עוסקת התקשורת בעוני?

מן הכתבות והמאמרים שבהם נעזרתי בעבודה, ניתן היה לראות שהתקשורת מביעה עניין וסוקרת את נושא העוני בישראל רק כמה פעמים  בשנה.

• בסוף השנה הלועזית, כאשר מתפרסמים הנתונים השנתיים למצב העוני בארץ על ידי ביטוח לאומי ומשרד הרווחה. מהנתונים עולות שאלות ונפתח פתח לאמצעי התקשורת השונים לבקר את השלטון ("בעוד בממשלה מתאמצים להציג תמונה חיובית", לייבזון 2017)  ואת המצב הכלכלי במדינת ישראל. וכאשר עולים נתונים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

          ועל ידי ארגונים וולנטריים כמו ארגון "לתת".

• בנוסף ניתן לראות מקום נוסף בתקשורת למצב העוני בישראל כאשר מתקיימים אירועי צדקה של ארגוני "לתת",  "ווראייטי", אשר מארגנים אירועי התרמות למען משפחות קשות היום בישראל המתמודדות כל יום עם הקשיים הכלכליים הפוגעים באיכות חייהם.
• בימים של מזג אוויר קיצוני כמו חורף קשה או קיץ קשה .
• בימי החגים כאשר אוספים תרומות למען העניים שיוכלו לחגוג את החגים. בעיקר ראש השנה ופסח.

תיק תקשורת-

תיק תקשורת היא תוכנית טלוויזיה ישראלית בענייני תקשורת, המשודרת בטלוויזיה החינוכית משנת 1991. התוכנית עלתה לאוויר מתוך מטרה להוות במה אובייקטיבית ונטולת אינטרסים להשמעת ביקורת כלפי עולם התקשורת הישראלי על כל אמצעיו: טלוויזיה, רדיו, עיתונות ועוד. באולפן התוכנית מובאות לדיון סוגיות הנוגעות – בין השאר – לאתיקה עיתונאית, יחסי הון-שלטון-תקשורת ושאלות מוסריות באשר לחציית קווים אדומים בסיקור התקשורתי. גם כאשר מובאים לדיון אירועים אקטואליים, הדגש אינו על האירועים עצמם אלא על אופן סיקורם.

בתכנית "תיק תקשורת", איך מסקרת התקשורת את העוני? (2016)

שמו דגש על כיצד בתקשורת מתייחסים אל העוני בישראל רק ברגעים בהם מתפרסמים הנתונים הארציים וזאת על מנת  לקבל סיקור, להעלות את הרייטינג, המצלמה מתמקדת במקרר, ברגליים יחפות ונכנסים אל בתיהם של המשפחות החיות מתחת לקו העוני רק בזמנים בהם הדוחות מתפרסמים. אמצעי התקשורת מנצלים את פרסום הדוחות כדי לקדם את עצמם דרך הרגש של ציבור הקוראים.

ערך וכתב: רני הראל – תחקיר: מיכאל מרטינז-13.12.2015

דניאל בן סימון, עיתונאי של "הארץ" בראיון עם קרן נויבך בתכנית מהיום למחר, 22.12.2004

מדבר על ייצוג העוני בישראל (קישור)

"התקשורת תצלם את האישה שאוספת שיירי אוכל ליד פח זבל ותתאר את האדם שמתמוטט בכניסה לבית התמחוי, אבל היא לא תספר על התהליך שבו אדם עם כבוד עצמי מתרסק והופך להיות חסר כול. כלומר, העיתונות לא יכולה לתאר תהליך, היא לא יכולה לספר שלפני חמש שנים האדם הזה היה אדם עם כבוד עצמי, אדם שהסתכל על אנשים במבט ישיר, ופתאום עכשיו שהוא מגיע לבית התמחוי והוא אדם נחות ולא סיפרנו על התהליך הכלכלי שהביא אותו לפה. כי אנחנו במקצוע די שטחי. אנחנו לא אקדמיה, אנחנו לא מעמיקים, אנחנו מספרים סיפור והסיפור חייב להיות מרתק, חייב להיות שובה לב, אחרת מיד הוא יורד (במיוחד מהטלוויזיה). הטלוויזיה צריכה לספק ריגושים לאנשים, העוני הוא לא מרגש. חייב להיות הסבר לרתיעה שלנו מהחולשה ומהחלשים ומהאנשים שחיים בשוליים, לצד ההערצה שלנו לאנשים שיש להם הכול והם חזקים ועשירים. לא רק עיתונאים נשבים אחרי אנשים חזקים, כולנו הולכים כמו עדר אחרי נתניהו, אחרי שמעון פרס, אבל ליבנו גס לגבי אנשים שבעצם נאבקים כדי לשרוד."

מסקנות-

1.   ייצוג העוני תמיד נעשה באמצעות תמונות שחוזרות על דפוס מסוים, תמיד מביאים את תמונת המקרר, חיטוט בפחים, בית תמחוי.

2.   התקשורת מייצגת את עוני בצורה שטחית, ומחפשת את הסיפורים שיביאו לה רייטניג. העניים לא מעניינים את התקשורת.

3. דפוס קבוע של הצגת העוני הוא בעצם מסגור של תופעת העוני בתקשורת. מביאים רק זוית אחת. לא באמת מעמיקים ומטפלים בבעית הנושא

איציק סודרי, לשעבר הדובר של תנועת ש"ס, כותב על המסורת החדשה שהתפתחה בישראל עם שידורי "יום טוב", "לתת" וראייטי, השירותרום וכו': "בשנים האחרונות התפתחה תרבות מחאה חברתית חדשה ומודרנית. מההפגנות ההמוניות תחת השמש הקופחת או הגשם השוטף, עוברת המחאה לאולפנים ממוזגים ומפוארים, בכיכובם של הסלב'ס בעלי ה"ארבע על ארבע" שבאו לנקות את מצפונם בגיוס תרומות וסיוע לארגוני צדקה למיניהם".

התקשורת אינה באמת עוסקת בעוני והשלכותיו בצורה עניינית ועקבית, לאורך כל השנה, כפי שמצפים ממנה מתוקף תפקידה. התקשורת בסך הכול משלמת מס שפתיים חד-פעמי כשהיא מדווחת על דו"ח העוני בצורה שטחית ובדרכה הצהבהבה. לסיקור השנתי מגייסים אם חד הורית, מקרר ריק, ומשפחה על סף פינוי בצו מהבנק למשכנתאות.

מקור: "פסטיבל העוני השנתי", יהדות/טור אורח, nrg מעריב 25/11/2004.

אהוד אשרי מעיתון ה"הארץ" כותב על משדר "יום טוב" מ- 2005: "המצוקה היא לא תכנית בידור גם אם שלום אסייג מארגן לכבודה תחרות היתולית של מכירת פיצות באדיבות "דומינוס פיצה". המצוקה היא לא תכנית מציאות, גם כשמורן דויטשה, ענייה חדשה, מציאותית ופוטוגנית, מספרת לאומה למה נאלצה לפנות לעזרת עמותת מזון ("לא היה כלום במקרר"). משום מה, לא נשלח הפעם צוות צילום לתעד את המקרר הריק. דויטשה סיפקה את יצר ההצצה בעצמה. הזעקה שלה נשמעה אותנטית, אבל היא לא שמה לב שהיא נהפכת ל"כוכבת עוני", מכשיר לגיוס רייטינג, מעות ודמעות. זה העיקרון הציני שמאחורי מבצע השידור רב המוקדים והכוכבים - הוא הופך את העניים לסלבריטיז ליום אחד, מה שמאפשר לשכוח אותם ב-364 הימים האחרים. חברות וארגונים הופכים את העוני לעסק משתלם, וליתר דיוק, לעסק בידורי משתלם. לרעב יש רייטינג גבוה וכולם רוצים חלק ממנו. קשת, אורנג', אסם, שטראוס-עלית, שופרסל, מכבי תל אביב, שחקנים, זמרים, ידוענים - כולם מרוויחים  זמן מסך ויחסי ציבור נפלאים על גבם של הרעבים"

ממצאי מחקר על הקשר בין מידת הריחוק או הקרבה החברתית והאידאולוגית של עיתונאים לקבוצות באוכלוסייה ובין אופי סיקורן בתוך העין השביעית , 01.03.2002-  מסבירים את הייצוג השלילי

הסיבה נעוצה במושג : מרחק אידיאולוגי

חוקרי תקשורת בעולם המערבי מאמינים שהמרחק בין קבוצות מסוקרות ובין אנשי התקשורת נוצר על רקע הדמיון או השוני במאפייניהם. כאשר לא קיימים מאפיינים דומים - על רקע דת, מין, סביבת מגורים, מעמד כלכלי-חברתי, העדפה מינית, גזע/עדה - נוצר ביניהם ריחוק, בעוד שמאפיינים דומים יוצרים קרבה. מידת הקרבה או הריחוק תשפיע על אופן הייצוג של הקבוצות החברתיות. כך ניתן להסביר את הסיקור השלילי והסטריאוטיפי של העניים בתקשורת על רקע השוני בין המאפיינים של המשתייכים לקבוצות אלה ובין מאפייני האליטות התקשורתיות . פער שבא לידי ביטוי בפער כלכלי, תרבותי ועוד . כי המאפיינים של העיתונאים הם יהודים, אשכנזים, תל- אביבים-ירושלמים, חילונים, מבוססים כלכלית, ליברלים-מודרנים, מערביים, משכילים, יונים ותומכים בעקרונות של פשרה, פלורליזם, שוק חופשי ואינדיבידואליזם.

המרחק הזה התבטא בדפוסי הסיקור של שלוש הקבוצות הללו בכמה אופנים:

1. חוסר היכרות עם יישובי הקבוצה: הציבור כמעט ולא מתעניין באנשים המשתייכים לקבוצת העניים, כמו הומלסים אשר ישנים ברחוב ומחטטים בזבל כדי למצוא אוכל.

2. שימוש נרחב בסטראוטיפים ובהכללות: שלוש הקבוצות תוארו בצורה סטראוטיפית ומוכללת. התושבים הוצגו כבעלי חשיבה משותפת, התנהגות דומה וערכים דומים.מסכנים, חלשים וכו'. בנוסף ישנן גם סטראוטיפים שמאשימים את העני במצבו כמו, "שילכו לעבוד" שלא יוציאו את הכסף שלהם על סיגריות ואלכוהול.

3. מדיניות ארגון התקשורת כלפי סיקור הקבוצות: המרחק החברתי-אידיאולוגי הזה בין הצדדים משפיע על החלטות מסוימות המתקבלות בארגוני התקשורת, כמו מספר כתבים קטן, אם בכלל, שיוקצו לסקר את הקבוצה, הקצאת כתבים ממעמד ארגוני נמוך וכן אי תפיסת הקבוצה כקהל יעד של העיתון, מה שמאפשר לא לראות את המתרחש מנקודת מבטה המרחק גם משפיע על הגדרת החדשות המגיעות מהקבוצות, שהיא מוגבלת ומתרכזת בעיקר בפשע, אלימות, מצוקות חברתיות ואיום בטחוני. גם לנושא העוני לא מקצים כתבים בכירים.

4. חוסר נכונות לאמץ את סדר-היום, ההגדרות, הערכים והטרמינולוגיה של הקבוצה החברתית:

לקבוצות הנחקרות יש סדר-יום שונה מזה של התקשורת. בעוד העניים סובלים ממצוקה כלכלית, לא עוסקת התקשורת בהעלאת הנושא בצורה מעמיקה אלא בצורה שטחית ומה שמביא לה רייטינג

תיאוריה שמסבירה את את ייצוג השטחי והשלילי של העוני והעניים בתקשורת- התיאוריה ההגמונית

כיצד ניתן להסביר את הסיקור השטחי של העוני?

1.הטלוויזיה צריכה לספק ריגושים לאנשים, העוני הוא לא מרגש. לא מביא רייטינג  האנשים מעריצים מפורסמים ומצליחנים ולא אנונימיים ועניים.

2. תיאוריית מרכז פריפריה:  

במרכז-  מוקדי הכוח והעוצמה (כנסת, בורסה)כולל ממסד התקשורת. זהו איזור פעיל ודומיננטי, חזק ושולט . המרכז הוא מודל לחיקוי והשראה , בעל ערכים קפיטליסטיים , מפרש ומחדש ערכים וכללי התנהגות.

לעומת הפריפריה – איזור חלש, נשלט, פסיבי, רחוק מן המרכז נעדר מנגישות למשאבים של החברה (משאבים כלכליים ותרבותיים), או לאמצעים המספקים תרבות ולמקורות עוצמה פוליטיים ורוב האוכלוסייה כולל העניים נמצאים כאן. המרכז כופה את עצמו, את הערכים והסמלים שלו על הפריפריה, והאזור זוכה לחשיפה מועטה ולחשיפה בהקשרים שליליים כמו גם כשדו"ח העוני מוצג בחברה. אז מראים את המקרר הריק, חיטוט באשפה.......מה שיוצר דימוי שלילי של תושבי הפריפריה. ובכך התקשורת מנצחיה את אי השוויון בין האזורים .

3. בעל המאה הוא בעל הדעה- תיאוריה ניאו מרקסיסטית. תיאוריה כלכלית פוליטית  אשר מאמינה שהתקשורת היא שופרו של מעמד השולט ובכך התקשורת עוזרת לשמור על האינטרסים הכלכליים של השליטים. היא קובעת אילו תכנים יעלו לסדר היום ואיך.ואת מדיניות הפרסום שלהם. הדגש הוא על מה שמביא רייטינג לכן ימי התרמה נוצצים עם ידוענים עונה על צרכי המדיה. (יום טוב, התרמה לילדי הזהב של וריאטי ועוד)אין מאמץ לתאר תהליך של העוני אלא מחפשים סיפורי עוני מרתקים ושובה לב. הופכים את "העני" לידוען ליום אחד.

4. תאוריית ההגמוניה- על פי תאוריית ההגמוניה התקשורת מפיצה את מסריה של האליטה ובכך מסייעת לה לבצר את מעמדה. דוגמה לכך היא האידאולוגיה השלטונית המייצגת רבות מן החברות הדמוקרטיות היום ולפיה קיימת אשליה של שוויון: מי שרוצה ומתאמץ מספיק - יכול להצליח ולהתעשר. משתמע מכך שהאחריות על העוני מוטלת על העניים בלבד. החלשים בחברה אשמים במצבם כי הם לא הפנימו את "הדרך הנכונה". התקשורת היא "שופרו" של המעמד השליט. והם משכנעים את הנשלטים להסכים לערכים אילו ( ערכים של הישגיות, הצלחה ועוד המשמשים כמודל לחיקוי הנשלטים)

מסקנות-

התקשורת מייצגת את העניים כמסכנים, אומללים. התקשורת לרוב מביאה לנו אותן תמונות מהארכיון לכתבות, על פי אל אברהם שאומר כי הכתבים כבר לא הולכים לצלם בשטח בזמן אמת אלא מביאים את אותה התמונה שהיא או איש/ה מחטט/ת בפחים או מקרר ריק.

בנוסף התקשורת מתעיינת בעוני בעיקר בחגים כמו ראש השנה, שהעניים לא עושים את החג וצריכים תרומות לבגדים, אוכל. בנוסף פעם בשנה יוצא דו"ח העוני אשר מציג לנו את הנתונים של העוני שהיה כל השנה ובגלל זה הציבור כמעט ולא מתעניין בעניין העוני בישראל. (קשור לסדר היום הציבורי). בנוסף זה קשור להבניית המציאות שאומרת כי התקשורת מעצבת לנו את תפיסת העולם, כלומר, אם התקשורת לא תדבר על העוני הציבור לא יתעניין בכך ואם התקשורת תראה אותם כמסכנים ואומללים שלא קשורים לשאר הציבור אז גם הציבור יחשוב כך.

ביבליוגרפיה:
קישור 1- ספי קרופסקי (2017) "בישראל חיים 1.8 מיליון אנשים מתחת לקו העוני" "הכלכליסט".
קישור 2- עומרי אפרים (2016) "בושה למדינה", "ynet".
קישור 3- גלובס (2016) "יותר ממיליון ילדים עניים" "mako". 
קישור 4- ליאור דטל (2017) "גם עבודה במשרה מלאה לא מחלצת מעוני בישראל? "the marker"
קישור 5- דוד גולן (2004) "יחסי הציבור לעוני?" "News1"

קישור 6- דניאל בן סימון (2004) תקשורת וחברה.

קישור 7- איציק סודרי (2004)  "פסטיבל העוני השנתי" "nrg".

קישור 8- אהוד אשרי (2005) "קרקס העוני" "the marker"

קישור 9- אלי אברהם (2002) "לאיזה צד נוטים העיתונאים" " העין השביעית".

בנוסף יש קישורים לסרטונים-

קישור 10- האם יש באמת עניים? (2017).

קישור 11- "תכנית תיק תקשורת" (1999)

קישור 12- דניאל בן סימון המאבק על העוני (2012)